גשר השלשלאות (Cahin Bridge – Szechenyi) המפורסם ביותר

גשר השלשלאות היה גשר האבן הקבוע הראשון שחיבר בן פשט לבודה, המעבר הקבוע השני לכל אורכו של נהדר הדנובה. זהו אחד המבנים האייקונים של בודפשט, הגשר הידוע ביותר של בירת הונגריה. הרעיון לבנות את הגשר הוצע על ידי הרוזן Istvan Szechenyi, אחת הדמויות המובילות בהונגריה של המאה ה-18. שמו הרשמי של גשר השלשלאות הוא Szechenyi, על שמו של הרוזן עצמו. העבודות החלט בשנת 1839 לפי תכניותיו של המהנדס האנגלי וויליאם טירני קלארק, בתמיכה כספית של הברון גיורגי סינה, איש עסקים וינאי. הבנייה היתה בפיקוח המהנדס הסקוטי אדם קלארק, שלימים התחתן עם בחורה הונגריה והתיישב בהונגריה. חלקו של הגשר בצד של בודה נקרא על שמו. חנוכת גשר השלשלאות התרחשה ב-20 בנובמבר 1849.

שרשראות הברזל, שעליהן תלוי הגשר, מוחזקות בשני רציפי הנהרות והן באורך של 48 מטרים. חוליות השרשרת עשויות לוחות ברזל, המחוברות במסמרים גדולים, ההופכים אותן לחזקות ואמינות. בין שני עמודי השרשראות מונחים אוכפי ברזל גדולים, המעוגנים באמצעות גושי ברזל עצומים אל הקרקע. בזמן בנייתו של הגשר, נחשב גשר השלשלאות לגשר התלוי השני בגודלו בעולם.

פסלי אריון האבן ממוקמים בשני הצדדים והם פוסלו על ידי הפסל יאנוס מרשלקו. עם זאת, הם תפסו את המקומות שהוקצו להם רק בשנת 1852. בקצה בודה, מופיעים על הפסלים סמלי המשפחות Sina ו – Szechenyi, אותם יצק אנדרס גל. למרבה המזל שרדו פסלים אלה את מלחמת העולם השנייה, שהביאה אתה הרס וחורבן רב מאד בעיר.

אלה שהגיעו מקצה פשט, נאלצו ללכת סביב גבעת הטירה בצד בודה כדי להיות מסוגלים להמשיך צפונה. ב-10 בפברואר 1853, 4 שנים לאחר השלמת הגשר, החלה בניית מנהרה המובילה דרך הגבעה לפי תכניותיו של אדם קלארק. ב-6 במרץ 1856 נפתחה המנהרה לתנועה רגלית, וב-30 באפריל שנה לאחר מכן, למעבר של רכבים. בהיותו באורך של 350 מטרים, מוביל המעבר הזה מתחת לטירת בודה לצד השני של הגבעה. אורכו של המעבר כמעט זהה לזה של גשר השלשלאות.

בסביבות סוף המאה גדלה משמעותית התנועה על הגשר ולכן הוחלט על חיזוקים והסבות בשנת 1913. האחראים ויתרו על התכנית הזו מכיוון שלא רצו לגעת בעמודים העצומים של הגשר, ולכן העמודים העיקריים עברו חיזוק על מנת למנוע את עקירתם במקרה של כוח רב מדי עליהם ולאחר החיזוקים והשינויים שבוצעו, נפתח הגשר מחדש לתנועה בנובמבר 27, בשנת 1915. בתום מלחמת העולם השנייה פוצצו כוחות הצבא הגרמני את כל גשרי בודפשט, ביניהם גשר השלשלאות ב-18 בינואר 1945. הגשר נהרס כמעט לחלוטין, רק עמודיו נותרו שלמים. ההחלטה על בנייתו מחדש התקבלה באביב 1947. עבודות הבנייה החלו וכללו הרחבה העמודים, הוספה של מסילת רכבת תחתית חשמלית וחיזוקים שונים. ב-20 בנובמבר 1949 נפתח הגשר מחדש. מאה שנים בדיוק לאחר חנוכתו הראשונה.

התאורה המיוחדת הראשונה של הגשר הותקנה בשנת 1937, לכבוד ביקורו של מלך איטליה, ויקטור עמנואל השלישי וקנצלר אוסטריה. התאורה הנוכחית כיום מורכבת משני חלקים: החלק העליון והחלק התחתון של העמודים מוארים על ידי מחזירי אור ונורות עוברות לאורך השלשלות העליונות וקצוות המדרכות כדי להדגיש את צורת הפרזול.

כל אורכו של הגשר מסתכם ב-380 מטרים, ורוחבו 14.8 מטרים. יש בו שני צירי תנועה, ברוחב של 6.45 מטרים בלבד כל אחד ומדרכות, עליהן אפשר לצעוד כדי ליהנות מנופי העיר, ובעיקר ממראהו המרהיב של בית הפרלמנט שנמצא בצד פשט.

Megyeru Bridge

גשר מג'ירו, הממוקם מעל נהדר הדנובה בנקודה הצפונית ביותר של הבירה, הוא גם הגשר הארוך ביותר של בודפשט ושל נהר הדנובה כולו. זהו גשר הנהר בעל הכבלים הראשון של הונגריה, חלק מהכביש המהיר M0 סביב בודפשט. הדרישה לגשר חדש בבודפשט התעוררה כבר בסוף המאה 1900 במטרה להקל חלקית על התנועה של החלק הצפוני של הבירה. תכנון הגשר החל בשנת 1993. ככל שחלף הזמן, בוצעו מספר שינויים קטנים יותר בגלל הנורמות המשתנות והתקנות הרשמיות הסביבתיות המחמירות, אך מלבד דרישות התנועה וכושר הנשיאה של הגשר, הוקדשה תשומת לב רבה לאסתטיקה, למראה החיצוני וגם לצורתו של הגשר עצמו.

בשנת 2005 פרסמה חברת הכבישים הלאומיים הזמנה למכרזים מטעם משרד הכלכלה והתחבורה. מבין שלוש ההצעות התקפות, ההצעה הטובה ביותר ניתנה על ידי M0 Northern Danube, המורכב משתי חברות מובילות לבניית גשרים וכבישים מהירים. באותו זמן שמו הרשמי של הגשר היה M0 Northern Danube Brigde, כאשר המעצב המוביל שלו היה Matyas Hunyadi.

כמה קשיים בלתי צפויים עלו כבר בתכנונו של הגשר הזה. כמה התנחלויות בסביבה התחננו שהגשר העתידי יעביר את התנועה העצומה שעל רשת הכבישים בצד של פשט וגם של כמה יישובים בצד של בודה. אחרים ראו בבניית הגשר על פי התכניות המקוריות סיכון בגלל היבטי הגנת הסביבה. לבסוף, הדיונים הארוכים של משרד התחבורה וההתנחלויות השתלמו, ובעקבות מספר שינויים בתכנית נחתם ההסכם להתחיל בבניית הגשר.

הסכם הבנייה נחתם ב – 6 בינואר 2006, ואז בתחילת השנה שלאחר מכן החלו העבודות. הגשר מחבר את אחד מהמחוזות הצפוניים של בודפשט בשם Ujpest עם Bekasmegyer ו – Budakalasz בצד בודה. מבחינה מבנית, הגשר מורכב מחמישה חלקים באורך של 1862 מטר ורוחב של 35 מטרים. מכל האורך נבנו שלושה קטעי גשר באזור שיטפונות של 929 מטר, בעוד שב – 922 המטרים הנוספים ישנם שני קטעים המשתרעים על פני שתי זרועות של נהדר הדנובה. בגזרה הצפונית של כביש M0 יש לכביש המהיר שני נתיבי תנועה כפולים, עם נתיב חירום רחב יותר כפי שנקבע, המאפשר הרחבה בטווח הארוך. בעתיד, אם גידול התנועה ידרוש, ניתן יהיה להרחיב את הכביש הזה ללא שינוי במבנה הגשר על ידי ביטולם של נתיבי החירום. בצד הצפוני של הגשר ניתן למצוא שביל אופניים גם לשימוש נכים, ואילו בצד הדרומי יש מדרכה. לגשר תאורה ציבורית ואורות ניווט תעופה.

Arpad Bridge

ממקום בקצה הצפוני של האי מרגרט (Margaret Island), גשר ארפש הוא הגשר השני באורכו וכיום גם הגשר הפקוק ביותר בבודפשט. הוא נקרא על שמו של המפקד ארפד, מנהיג המתיישבים המגירים הראשונים של הונגריה. בניית הגשר תוכננה מאז התקנת גשר אליזבת הישן ב – 1903, אולם תחרות העיצוב יצאה לדרך רק ב – 1930. בנייתו של הגשר עצמו החלה ב – 1939 לפי תכניותיו של יאנוס קוסלקה. בעקבות מלחמת העולם השנייה, הופסקה בניית הגשר בשנת 1943 וניתן היה לחדש אותו רק בשנת 1948. באותה התקופה, מה שנקרא היה "קרב הגשרים" שלאחר המלחמה – כלומר, הגברת המאמץ להפעיל את המספר הגדול ביותר האפשרי של גשרי הדנובה וגם כמה שיותר מהר, תוך שימוש בכמות חומרי הגלם הנמוכה האפשרית, היה ממש בעיצומו. מסיבה זו, התקנת מבנה הפלדה של הגשר כללה רק את החלקים המחוברים לשתי קורות הראש האמצעיות של הגשר, ובכך צמצמה את דק הגשר מ – 27.6 מטרים שתוכננו במקור ל – 13 מטרים. הגשר נחנך לבסוף ב – 7 בנובמבר 1950, אך הממשלה הסוציאליסטית קראה לו על שמו של סטלין במקום ארפד, שהוצע במקור. השם הוסב לארפד מחדש בשנת 1958.

עד לשיקום לאחר המלחמה של גשר הרכבת המקשרת ב – 1955, שימשו פסי החשמלית של גשר ארפד גם להובלת סחורות ברכבת. בשנת 1969 בוצעו תיקונים מקיפים, לרבות שיפוץ ציוד הניקוז והחלפת הריצוף שנפגע מתנועת סחורות מוגזמת. סיפון הגשר הצר לא יכול היה לעמוד בקצב הגידול הניכר של תנועת התחבורה הציבורית, כך שהיה צריך להרחיב אותו לכביש כפול תלת מסלולי בין השנים 1981 ל – 1984. באותה התקופה קו החשמלית עבר תהליכי פיתוח ומעבר לפתרונות מודרניים, חדשניים יותר. עם כ – 150,000 מכוניות שעוברות על הגשר מדי יום, זהו הגשר הפקוק והעמוס ביותר בבודפשט. אורכו של הגשר הוא 928 מטרים ורוחבו 35.4 מטרים. הוא מכיל שישה צירי תנועה, גם שני קווי חשמלית באמצע ומדרכה ושביל אופניים בשני הצדדים.

תחנת הרכבת התחתית של M3 ממוקמת בצד פשט, ממנה ניתן לחצות את הגשר בקו החשמלית 1 או באוטובוס מספר 106. גם אוטובוס 26, שפונה לאי מרגרט באמצע הגשר, יוצא לשם. האי מרגרט נגיש גם כן ברכב, אולם יש לנסוע עד לחניון בחלק הצפוני, שכן האי סגור לתנועת כלי רכב.

Margaret Bridge

גשר מרגרט הוא הגשר הקבוע השני של בודפשט, דוגמא בולטת לבניית גשרים בסגנון ניאו-בארוק צרפתי בהונגריה. בנייתו של הגשר החלה 20 שנה לאחר חנוכת גשר השלשלאות. הוא מחבר בין שדרות Szent Istvan ו – Margit, גם הוא נוגע באי מרגרט. תחנות התכנון של הגשר יצאה לדרך במאי 1871. היו 43 מועמדים בסך הכל, ביניהם מהנדסים אנגלים, צרפתים, גרמנים ואוסטרים, מהבולטים ביותר באותה התקופה. בסופו של דבר, תכניותיו של האדריכל הצרפתי ארנסט גואן יצאו לדרך. הודות למראה האלגנטי והבלתי מתפשר שלו, מהווה הגשר כיום חלק בלתי נפרד מהנופים הסובבים את העיר.

בניית הגשר החלה באוגוסט 1872 עם בניית יסודות העמודים. בשל החורף הקר, נאלצו להשהות את עבודות הבנייה והן חודשו רק במרץ 1873 עם בניית העמוד המרכזי, אולם כל עבודות היסוד הושלמו עד אוקטובר באותה השנה. אלמנטי הברזל היוצרים את מבנה הגשר יוצרו בצרפת והועברו להונגריה במרץ 1874. עד אוקטובר 1875 הסתיימה גם התקנת הפרזול, כך שהגשר נפתח סוף סוף לתנועה בשעה 12:00 ב-30 באפריל 1876.

הכביש היה מכוסה בקוביות עץ, המדרכות ברצפת עץ אלון. העמודים היו מוארים מנפרשות מפונפנות עם שלוש קצוות. ביום הפתיחה, התנועה היתה חופשית עד חצות. בתחילה, כמה דוכנים שימשו כבית מכס זמני. אולם, 10 שנים לאחר מכן, בשנת 1886, נבנו כל ארבעת בתי המכס הקבועים.

מבנה הגשר נשען על שבעה עמודים בסך הכל: עמוד מרכזי אחד, שני עמודים לצד הנהר וארבעה עמודי אפיק. פסליהם המעוטרים עוצבו ויוצרו על ידי הפסל הצרפתי ת'בארד בשנת 1874. בצד הדרומי של העמוד המרכזי מוטבע לוח, המנציח את תאריך בניית הגשר, כמו גם את שמו של המעצב. העמוד המרכזי ממוקם ישירות ליד האי מרגרט, אחד מאזורי הפיקניק של סוף השבוע הפופולאריים ביותר בבודפשט. בשלב זה, ציר הגשר מבצע סיבוב של 30 מעלות, כך שהעמודים מקבילים לקו התעלה בשני ענפי נהר הדנובה. בתחילה לא היה מעבר לאי מרגרט מהגשר בגלל מרחק גדול יותר במקור בין הגשר אל האי. באותה התקופה אפשר היה להגיע אל האי רק בסירה. אולם, בסוף המא הה – 19, עם ביצוע תכניות ההסדרה של הדנובה, האי מרגרט אוחד עם מה שנקרא "אי הציירים" בקצהו הדרומי. בין 1899 ל – 1900 נבנה גשר צדדי נוסף המוביל לאי מרגרט עם מבנה דומה לזה של הגשר הראשי. כך נהפך האי לנגיש גם ברגל. האי פופולארי מאד בקרב תושבי העיר, וגם בקרב תיירים, תודות לגני הדנובה המדהימים שלו, שבילי העצים והפארקים עטורי הפרחים שבו. אורכו של האי 2500 מטרים ורוחבו 500 מטרים.

ככל שחלף הזמן, גשר מרגרט הפך לגשר הפקוק ביותר של בירת הונגריה. בשנת 1920 הוסרו קוביות העץ שנהרסו והוחלפו בריצוף אבן כבד בהרבה. אלה, כמו גם גידולה המהיר של תנועת הרכבים על הגשר, הובילו לכמה שינויים מבניים הכרחיים. בין השנים 1935 ל – 1937 הורחב הגשר לכיוון דרום, מה שאפשר להוסיף לו שני צירי תנועה נוספים. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב – 4 בנובמבר 1944, פוצצו שלושת העמודים הצדדיים של פשט בנסיבות בלתי מוסברות במהלך שעות העומס של אחר הצהריים והובילו למותם ופציעתם של רבים. חלקי בודה פוצצו ב – 18 בינואר 1945 על ידי כוחות גרמנים נסוגים.

במהלך שחזור הגשרים הושלם גשר מרגרט כגשר שני רק אחרי גשר החירות. בשל חשיבותו התעבורתית הרבה, נפתח הגשר המחודש לתנועה כבר בנובמבר 1947 כשרק נתיבו הדרומי הושלם. חנוכת הגשר כולו, על כל חלקיו, התרחשה ב – 1 באוגוסט 1948.

אורכו המלא של הגשר מסתכם ב – 607 מטרים ורוחבו 25 מטרים. הוא מכיל 4 צירי תנועה (שניים לכל כיוון), שני קווי חשמלית באמצע ומדרכה אחת בכל צד. קווי החשמלית 4 ו – 6 חוצים את הגשר ועוצרים גם באמצע הגשר, במעבר לאי מרגרט.

Elizabeth Bridge

גשר זה נקרא על שם המלכה אליזבת, בת זוגו של פרנסיס ג'וזף הראשון שנרצח בז'נבה בשנת 1898. עם מסלול אחד בלבד באורך של 290 מטרים מעל הדנובה, הגשר המקורי שנבנה בסגנון אקלקטי, נודע כגשר התלוי הארוך ביותר בעולם.

תחרות העיצוב הבינלאומית לבנייתו של הגשר יצאה לדרך ב – 1894 יחד עם זו של גשר החירות הנוכחי (שנקרא במקור גשר פרנץ יוזף). בסוך הכל, היו 74 הצעות שהוצעו לבניית שני הגשרים, 53 מהן התייחסו לגשר אליזבת. בין 74 המועמדים, היו 15 הונגרים, יותר מכך אמריקאים (16), כמה איטלקים, אוסטרים, גרמנים, צרפתים ומהנדסים גם מבלגיה, הולנד, רוסיה ואלג'יריה. את התכניות זוכות הפרסים הגישו המהנדס הגרמני יוליוס קובלר ועמיתיו האדריכלים אייזנלוהר וויגל. עם זאת, לא ניתן היה לממש את הצעתם לגשר תלוי מחומרים הונגריים. מסיבה זו היה צריך לפתח תכניות חדשות, שעל בסיסן הפך גשר אליזבת לגשר שרשראות בן שלושה נתיבים.

בניית הגשר החלה בשנת 1897 לפי תכניותיהם של אורל צ'קליוס ואנטאל חרנדל. באותה תקופה נחשב לפתרון החדשני והמודרני ביותר הצבתם של העמודים התומכים בגשר על גדת הנחל במקום על אפיק הנחל. כך הסתכם הטווח האמצעי של הגשר ב – 290 מטרים, מה שהפך את גשר אליזת' הישן לגשר הציבורי בעל הטווח הגדול ביותר בעולם מזה 23 שנים. בתחילת 1902 עבודות הבנייה הופרעו עקב תקרית בלתי צפוייה: החלקה של 33 מ"מ של השרשרת הראשית בקצה בודה. ההתקנה נעצרה עד לחקירה מלאה של הנסיבות לכך. על מנת למנוע החלקות נוספות, נעשה שימוש במבני אבן בגובה 17 מטרים בשני הקצוות. תמיכה נוספת ניתנה על ידי משקולות ברזל יצוק שהותקנו וכן על ידי אלמנטים נוספים שאפשרו לחבר את המבנים לשפת הנהר. במהלך חקירת ההחלקה בקצה בודה, נמצא כי הסיבה לכך היא החימום שיוצרים המעיינות התרמיים של גבעת גלרט.

הגשר נחנך ב – 10 באוקטובר 1903. אורכו המלא הסתכם ב – 378.6 מטרים, כאשר שביל הכניסה שלו הוא ברוחב 11 מטרים, הדרכות 3.5 מטרים כל אחת. הגשר התלוי מעוטר באלמנטים בסגנון ארט נובו. בתחילת הדרך, דרך לבני עץ חיברה את פשט, המתפתח במהירות, לבודה הרומנטית. ארבעה נתיבים היו זמינים לתנועה ציבורית, כך ששני נתיבים מכל כיוון יכלו לנסוע בו זמנית. גשר אליזבת היה היחיד שלא נבנה מחדש לאחר שנהרס בתקופת מלחמת העולם השנייה. במקום זאת, נבנה גשר חדש לחלוטין בין השנים 1960 ל – 1964, כמעט שני עשורים לאחר שנהרס גשר אליזבת' המקורי.

Liberty Bridge – גשר החירות

גשר החירות הוא הגשר השלישי והקצר ביותר של בודפשט. הוא נבנה עבור תערוכת המילניום העולמית בשנת 1896, שמו המקורי היה גשר פרנסיס ג'וזף. הגשר נבנה לפי תכניות, שהתקבלו בעקבות תחרות עיצוב שהתקיימה בשנת 1893. הגשר תוכנן על ידי יאנוס פקטהאזי, המהנדס הראשי של מסילות הרכבת ההונגרית באותה התקופה. הבנייה החלה ביוני 1894. הוא נחנך על ידי פרנסיס ג'וזף הראשון, אשר תקע את מסמר הכסף האחרון בגשר בצד של פשט ב – 4 באוקטובר 1896, בחגיגות שנערכו לרגל אלף השנים להונגריה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1898, החלה תנועת חשמליות על הגשר.

ניתן לסווג את גשר החירות כגשר קורות בעל שלושה מוטות, המעוצב בסגנון ארט נובו. אורכו של הגשר 333.6 מטרים ורוחבו 20.1 מטרים. הוא מעוטר בפסלים שעוצבו על ידי וירג'יל נאג', פסלי ציפורים דמויות בז, בולטות במיתולוגיה ההונגרית העתיקה. בתי מכס נבנו בשני קצוות הגשר והם מורכבים משתי קומות, כאשר קומת הקרקע מכילה אולם כניסה וישנם שני חדרים קטנים ואחד גדול. החדרים הקטנים שימשו לחלוקת כרטיסים, הגדול לאגירת כסף ואחסון מכשירים שונים. בקומה הראשונה חדר אחד בלבד, לקליטת פקידי המכס. בחזיתות בתי המכס הוטמעו לוחות המנציחים את התאריך שבו נבנה הגשר, כמו גם תאריך בנייתו המחודש. ניתן למצוא על הלוחות הללו גם את שמות מעצבי ומהנדסי הגשר. בתי המכס בצד בודה נהרסו ונבנו מחדש. מאז 2002, אפשר לבקר בתערוכה המציגה את גשרי הדנובה של בודפשט בבית המכס שבצד הצפוני של קצה פשט, הפתוחה בימי שני וחמישי, מהשעה 10 בבוקר ועד 14 בצהריים.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב – 16 בינואר 1945, גשר פרנסיס ג'וזף, כמו שאר גשרי העיר, פוצץ על ידי חיילים גרמנים נסוגים. לאחר תום המלחמה, זה היה הגשר ששוחזר ראשון. מצבו לא היה בלתי הפיך, רק חלקיו המרכזיים היו צריכים להיבנות מחדש. הוא נפתח שוב לתנועה ב – 20 באוגוסט 1946, שמו החדש היה "גשר החירות". משמעות השם היתה גם שזו הפעם הראשונה לאחר שחרור הונגריה שחשמלית המחברת בין בודה לפשט חוצה את הגשר שמעל הנהר.

Petofi Bridge

גשר פטופי ממוקם דרומית לגשר החירות שמעל הדנובה. הוא נקרא על שמו של המשורר והמהפכן ההונגרי הנודע סנדור פטופי. לפני כן, נקרא גשר מיקלוש הורטי. בנייתו של הגשר החלה בשנת 1933 לפי תכניותיו של Pal Algyay Hubart. מבחינת המבנה, הוא חסר קישוטים גרנדיוזים, אותם קישוטים "רגילים", המופיעים בגשרי בודפשט האחרים. באותה התקופה שבה נבנה הגשר, האווירה ששררה במדינה היתה פסימית יותר והיא נלחמה בבעיות פוליטיות וכלכליות, כך שהמטרה העיקרית שלה היתה פונקציונאליות ולא יופי. חנוכת הגשר התחרשה ב – 12 בספטמבר 1937, והוא נקרא על שמו של יורש העצר מיקלוש הורטי. הגשר הישן היה קיים רק שנים ספורות מכיוון שכמו שאר גשרי העיר, הוא פוצץ על ידי חיילים גרמנים נסוגים בסוף מלחמת העולם השנייה, ב-14 בינואר 1945. בעקבות זאת הקים הצבא הסובייטי גשר זמני מעל החורבות. בסופו של דבר, הגשר נבנה מחדש בין 1950 ל – 1952. חנוכת הגשר החוזרת התקיימה ב – 22 בנובמבר 1952. הפעם הוסב שמו לגשר פטופי, החשמלית עברה בו והתאורה הזוהרת והישנה הוחלפה למנורות פלורסנט מעל הכביש.

בין 1979 ל – 1980 שופץ סיפון הגשר. בעקבות כך, נסגר הכביש באופן חלקי כדי שניתן יהיה להחליף את מסגרת הגשר שהחלידה מאד ולבנות מחדש את הכביש. אורכו של הגשר הוא 378 מטרים, רוחבו 25.6 מטרים. עליו עוברת חשמלית ותנועת רכבים הנוסעים בחלק הדרומי של שדרות פשט ובודה מעל הדנובה. מאז שנות ה – 90, שני כבישים ציבוריים משרתים את יצירתו: מאז 1990, הכביש המהיר M0, המקיף את בודפשט, ומאז 1995, גשר Lagymanyosi, הממוקם דרומית ממנו.

כיכר בוררוס (Boraros) הקצה הדרומי של השדרות הגדולות והקצה הדרומי של הרכבת הפרברית צ'פל ממוקמים כולם בקצה פשט של גשר פטופי. בצד בודה, תוכלו למצוא את הבניינים של אוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה, כמה פאבים, אהובים על צעירים, כולל כאלה המציעים מרחב פתוח. אלה, פתוחים בחודשי האביב עד הסתיו. קצת יותר דרומה אפשר למצוא את הספינה A38, מתנדנדת על הנהר, ומציעה קונצרטים ואירועים נוספים על הסיפון שבה לאורך כל השנה.

Lagymanyosi Bridge

זהו הגשר הדרומי ביותר בעיר מעל הדנובה. הוא מחברת את שדרת Konyves Kalman למחוז בודה הדרומי של Lagymanyos, שעל שמו הוא נקרא. הגשר נבנה בשנת 1995 עבור תערוכה עולמית שהיתה אמורה להתקיים במשותף על ידי בודפשט ווינה. למרות שלא התקיימה בסופו של דבר, הגשר עדיין נבנה. בנייתו היתה הכרחית משתי סיבות: מצד אחד לצמצם מעט את התחבורה שעל גשר פטופי, שהיה דאז הגשר הדרומי ביותר בעיר, ומצד שני לחבר בין שדרת קוניבס שנבנתה באותה התקופה לבין האזורים המתפתחים של בודה.

בנייתו של גשר קורות הפלדה החלה בשנת 1992 לפי תכניותיו של טיבור סיגראי וחנוכתו התקיימה ב – 30 באוקטובר 1995. עם בנייתו החל האזור סביבו להתפתח באופן משמעותי ולפרוח. בתחילה הגשר היה אמור להיקרא על שמו של השחקן ההונגרי המהולל זולטן לטינובץ, אך בסופו של דבר הוחלט לקרוא לו על שמו של מחוז בודה הדרומי.

אורכו של הגשר 493.4 מטרים ורוחבו 30.5 מטרים. התאורה הייחודית שבו היא התכונה המעניינת ביותר שלו. לגשר חמישה עמודים, שעליהם מראות. העמודים מוארים תודות להחזרת האור מאותם פנסי הלוגן חזקים, המוצבים מתחת ומגובה של 35 מטרים מפזרים את האור באופן שווה לאורך כל הכביש. המדרכה ושביל האופניים נמצאים בצד הצפוני של הגשר. בחלקו הצפוני של הגשר, הן בצקה של פשט והן בקצה של בודה, יש אבני זיכרון עם חריטה המציינת את התקופה שבה נבנה הגשר וכל האחראיים על בנייתו ופיתוחו. הבניין המודרני של התיאטרון הלאומי שנבנה בזמן שיא של 15 חודשים, ממוקם בקצה פשט של הגשר. בסביבה הוקם גם פארק נחמד.